מעבר משלב לשלב בננוטכנולוגיה: איך קבוצות מחקר מגיעות לחידוש אמיתי

sem — תמונה: Mikhail Nilov (Pexels)

תוכן עניינים

מעבר משלב לשלב בננוטכנולוגיה: איך קבוצות מחקר מגיעות לחידוש אמיתי

זה היה בערב שישי, כשהוא עמד בפני הלוח הלבן במעבדה הקטנה שלו ברחוב התלם בראשון לציון. דוקטור ים כהן, חוקר ננוטכנולוגיה בעל 15 שנות ניסיון, ניסה להסביר לתלמידיו לראשונה איך בדיוק המחקר שלהם עלול לשנות את תעשיית הטיפול בסרטן. הוא רישם על הלוח שלוש מילים: "אופטימיזציה, סלקטיביות, כושר חדירה". לא הן בהכרח היפות, אבל הן נקודה ההתחלה של כל מהלך חקר מודרני בתחום המיקרוסקופי.

הקבוצה שלו עבדה על חלקיקים זעירים שאמורים להביא תרופה ישירות לתוך התא הסרטני. תהליך זה לא קרה בן לילה. זה לקח מחזור שלם של ניסיונות כושלים, הנחות שהתבררו כשגויות, וברגע כלשהו — התגלית הקטנה שהשנתה הכל. רגע שבו הבחינו שאם משנים את הטמפרטורה בשלב מסוים של סינתזה, הברור של החלקיקים משתנה באופן דרמטי, ויעילותם גדלה פי שניים.

אבל זה הייתה רק תחנה אחת בדרך ארוכה. כי זה מה שרוב האנשים לא מבינים על מחקר בננוטכנולוגיה: הוא אינו קפיצה אל המטרה. זה סדרה של קפיצות קטנות, שכל אחת מהן דורשת ממך לחזור לשרטוט, לחקור מחדש, ולשאול את עצמך אם זה שעוד לא עשית את זה, זה כי זה באמת קשה.

כמה חודשים לאחר מכן, בכנס בינלאומי בברלין, הוא הציג את המאמר המדעי הזה לקהילה המחקר העולמית. אבל מה שיצא מהשיחות שלו בקפה בין הכנסים היה חשוב עוד יותר: קבוצות אחרות, מהודו וממקסיקו ומאיטליה, התחילו להגיד את אותה סיפורה. "גם אנחנו נתקלנו בעיה דומה." "גם אנחנו חיפשנו פתרון כזה." "גם אנחנו קיבלנו את אותה תוצאה מפתיעה כשעשינו את הניסוי בדרך שונה."

הלקח: התקדמות בננוטכנולוגיה היא תהליך של חיזוק הידע המשותף

סיפור זה אינו על גיבור בודד המגלה את האמת. הוא על קבוצות, מעבדות, דורשי ידע שמחברות את החלקיקים שלהם של הידע. כי כך זה עובד בננוטכנולוגיה: כל תגלית מובנת יותר אם אנחנו יכולים להשוות אותה לתוצאות מקומות אחרים. כל כשל בניסוי הוא לא רק סיוט של חוקר בודד — הוא ידע שיכול לחסוך לאחרים עשרות שעות.

המעבדה של יום כהן אינה קיימת בריק. היא חלק מקהילה גלובלית של מעבדות, פרויקטים משותפים, וכנסים שבהם אנשים חולקים את הקשיים שלהם. כל פעם שהם קובעים משימה בננוטכנולוגיה — בין אם זה יצור חלקיקים באופן יעיל יותר, או הוכחה שהם עדיין בטוחים לשימוש — הם למעשה עושים משהו גדול יותר. הם בונים שכבה נוספת של בטחון בפני עצמנו שזה הדרך הנכונה.

ואת זה אתם אולי לא תראו במחדשות, אבל זה המנוע של התיקדמות. זה ההבדל בין רעיון חכם לבין חידוש שמשנה כל מה שחל בתחום.

שלוש תובנות מעשיות מן השדה: איך קבוצות מחקר עובדות בפועל

1. צעדים קטנים עם רישום ממטי

כשהוא התחיל בתחום, אחד הדברים הראשונים שהבין יום כהן היה שאתה לא יכול "להזיז הרבה משתנים בו-זמנית ותקווה להצליח". כל ניסוי חייב להשנות דבר אחד — טמפרטורה, ריכוז, זמן החממה — כדי שתוכלו לדעת בדיוק מה היה האחראי לתוצאה. זה קל יותר להגיד מאשר לעשות. כשאתם עוסקים בחלקיקים בגודל ננומטר, אפילו שגיאה של מעלה אחת צלזיוס יכולה להקטין את התוצאה שלכם פי שניים.

כל שלב מתועד. כל תוצאה נרשמת לא רק במספרים, אלא גם בתיאור: "הערות: החומר היה דחוק יותר מהפעם הקודמת", "הצבע היה ירוקיח, לא כחול כצפוי". דברים קטנים אלו חוזרים כמחלות סדרתיות. חודשים מאוחר יותר, כשאתם מחברים את כל הנתונים, אתם רואים דפוס שאולי היה קל להחמיץ אם לא הייתם כותבים הכל בדקדקנות. זו אחת הסיבות שלמחקר בננוטכנולוגיה תיעוד הוא כל כך קריטי.

2. שיתופי פעולה וטלפון משני

כשיום כהן קיבל קול זימון מחוקר מאוניברסיטה בן גוריון שעבד על בעיה דומה, הוא בהשראה. לא באחוזים — בהצלחה. כי כל קבוצה מחקר לבדה יכולה להיכשל, אבל שתי קבוצות שעובדות על דברים שונים לגמרי עלולות להגלות שהן בעצם חוקרות את אותה בעיה מזוויות שונות. זה מה שנקרא בשפת המחקר "complementary expertise". הוא יודע על חלקיקים, היא יודעת על הדינמיקה של הביולוגיה התאית. ביחד? הם יוצרים משהו שנראה מעבר לסכום החלקים שלהם.

שיתופי פעולה בננוטכנולוגיה אינם אקסטרה. הם הכרח. כי תחום זה כל כך רחב, ויש כל כך הרבה משתנים, שאף קבוצה בודדת לא יכולה להיות בעלת כל התשובות. ולכן קיימים כנסים, קבוצות עבודה, ומייל שולחים אלפיים בשנה.

3. הנחות גבולות ויכולות של הציוד הנוכחי

מעבדה טובה יודעת בדיוק מה הן הגבולות של הסריקה האלקטרונית שלה, של ה-spectrometer, של כל כלי מדידה. כשאתם מודדים חלקיקים בגודל ננומטר, שגיאה של שנייה בעיתוי או רטט קטן בכלי יכול להיתן לכם תוצאה שגויה לחלוטין. קבוצות מחקר יודעות זאת. הן משקיעות זמן בהבנת הציוד שלהן כמו שנתון יודע את מכונתו. ולכן כשהם קוראים מאמר מתחומי ודורשים להבין את שיטת המדידה בפרטים, זה לא פדנטיות — זה הגינות מדעית.

איך מוסדות מחקר משתפים פעולה: מעבר מחשיבה סולו לחשיבה רשת

כשהתחיל העבודה על פתרון חדש בננוטכנולוגיה, יום כהן לא התחיל מאפס. הוא התחיל מקטעים של מתודולוגיה שלקח מ-sem, סריקה אלקטרונית המשקפת את כל הדקויות של תכונות החלקיקים שלו. הוא שאל שאלות. הוא חיפש ספרויות. הוא דיבר עם חוקרים שכבר עזבו את התחום כדי ללמוד ממה שהם עשו, מה שהצליח ומה שלא. כי זה המציאות של המדע: אתה לא משם לבנות, אתה בונה על קירות שאחרים נתקעו זה עשרות שנים.

הרשת של יום כהן כוללת חוקרים בחמש מדינות. כשיש לו שאלה, הוא שולח דוא"ל. לא תמיד הוא מקבל תשובה מיד — לפעמים צריך להמתין שבוע — אבל כשהוא מקבל, זה בדרך כלל משהו שמחסוך לו חודשים של ניסיונות בעיוורון. זה הרמה של שיתופיות שנבנתה לאורך זמן. זה לא כמו לשכור קונסולטנט חיצוני. זה כמו להיות חלק מקומוניטי שהמסר הרומי שלו הוא פשוט: "אם אתה יוצא מהרעיון וזקוק לעזרה, אנחנו כאן."

הפרויקטים המשותפים של קבוצות מחקר בננוטכנולוגיה מוקדשים לאתגרים שלא קבוצה בודדת יכולה להתמודד איתם. למשל, איך לייצר חלקיקים בקנה מידה קבוע? או איך להגן עליהם מפני ריאקציות לא רצויות במהלך השחזור? הנושאים הללו דורשים ידע בכימיה, בפיזיקה, בהנדסה, ובביולוגיה. אף קבוצה בודדת לא צריכה כל הצמיד הזה. אבל חמש קבוצות שונות, שכל אחת מהן חזקה בתחום אחר? זה משהו שונה לחלוטין.

ארבע שלבים קונקרטיים למעבר מהלקח לפעולה

שלב 1: הגדר את הבעיה בדיוק

אם אתה חוקר וחושב עליך להתחיל בנושא בננוטכנולוגיה, סכנה ראשונה: "להגדיר את הבעיה בטוחה" היא הצעד שרוב אנשים דילגים עליו. הם כל כך שקועים בחדורה לתוך הספרות שהם חושבים שהם יודעים בדיוק מה המטרה. אבל הם לא. זה כמו לנסוע לעיר חדשה בלי מפה. אתה חושב שאתה יודע לאן אתה הולך — כשלמעשה אתה תועה.

תשבו עם צוותכם. שרטטו את הבעיה. שאלו את עצמכם: מה בדיוק אנחנו מנסים לעשות? הוא "להקטין את גודל החלקיק"? או "להגביר את הרגישות של החלקיק לאור"? או "לדעת אם הוא בטוח לשימוש בגוף אדם"? זה לא דבר קטן. זה הבדל בין מהלך מחקר שנמשך שנה לבין מהלך שנמשך חמש שנים.

שלב 2: מצאו את הבולי הדומה בספרות

אנשים חושבים שחידוש פירושו למצוא משהו שאף אחד לא עשה מעולם. זה לא. חידוש הוא לעתים קרובות לעשות משהו קיים בדרך שונה, או להחיל דבר מתחום אחד לתחום שונה. לכן אתם צריכים לבדוק את הנושא. קרא"ו 20 מאמרים. אז קרא 20 נוספים. כשאתה מתחיל לראות דפוסים — "אה, כל הקבוצות הללו משתמשות בטמפרטורה בין 200 ל-300 מעלות צלזיוס" — אתה מתחיל להבין את הנוף של מה שכבר ידוע.

אזור כדי לתמצית את זה בדוק עם חוקרים ותיקים. זה מה שהם קוראים "mentorship" בספרות הניהול, אבל בשפת המעבדה זה פשוט שאלה כנה: "ראיתי שכמעט כולם משתמשים בשיטה זו. למה אתה חושב שהשיטה האחרת קדימה?" לפעמים התשובה היא "כי אני לא יודע", ולפעמים היא "כי יש לי סיבה טובה". כך או כך, עדיף לדעת לפני שאתה משקיע שישה חודשים.

שלב 3: תחזיקו בתיעוד מדויק ובשיתופיות מובנה

התחלתי כבר לדבר על זה, אבל זה חוזר לי כי זה כל כך חשוב. כל דבר. כל בדיקה. כל תוצאה. אפילו התוצאות שנראה לך "שגויות" או "משעממות" — תעדו אותן. כי בשנה הבאה, כשאתה מקבל תוצאה משונה וחושב "זה דומה לכמו שראיתי פעם", אתה יכול לחזור בזמן ולהגיד "אה כן, זה בדיוק התנאים שלא עבדו ב-2023".

והשתפו את זה. לא לעולם כולו, אבל לחברים בתחום שלכם. כשאתם שולחים דוא"ל לחוקר בתחום דומה ואומרים "אנחנו נתקלנו בבעיה זו", אתם מגלים לעיתים קרובות שהם בדיוק עמדו בפני אותה בעיה. וזה מזומן שמישהו עוד הגה פתרון שלא צריך לממציא שוב.

שלב 4: התייעצו עם מעבדות אחרות ויזמו שיתופי פעולה

למה להמתין עד שכנס בינלאומי? התקשר. תשלח דוא"ל. בקש לתאם שיחת וידאו. אנשים בננוטכנולוגיה, כמו רוב החוקרים, אוהבים לדבר על עבודתם. אם אתה שואל בכנות, "עבדתם פעם עם חלקיקים בגודל זה? איך התמודדתם עם בעיית החדירה?" — רוב הסיכויים שתקבל תשובה מועילה.

וכשאתה מחליט להתחיל שיתוף פעולה, בחר בחוקר שיש לו משהו שאתה אין לך. אם אתה מומחה ביצירת חלקיקים, מצא מישהו שהוא מומחה בשימוש בהם. אם אתה חזק בדימות, מצא מישהו שחזק בתיאוריה. זה כמו להרכיב קבוצת ספורט: צריכה לך גם שומר, גם שחקן התקפה, גם אסטרטג.

סיום: כשהחלקיקים הופכים לתרופה

מחודשים לאחר מכן, בעיתונות מקומית, הופיע כתבה על קבוצת המחקר של יום כהן. השכן שלו, חברה ברחוב, שיצאה למצעד וראתה את הכתבה, התקשרה אליו כדי לבדוק אם הוא באמת מעורב בעבודה שעלולה לשנות טיפול בסרטן. הוא חייך. "לא רק אני," אמר לה. "קבוצה שלמה. מארצות שונות. כל אחד מהם תרם משהו שונה."

זה היה הנקודה כשהוא הבין שהסיפור הזה לא היה על גיבור בודד המגלה את האמת בתרופה. הוא היה על קומוניטי של אנשים שהכירו אחד את השני, שיותרו זה לזה, שלא היו כועסים כשמישהו אחר הגה את אותו הרעיון בו-זמנית. הוא היה על הנחת החלקיקים שלהם של הידע, שלב אחרי שלב, כדי לבנות משהו שלא קבוצה בודדת היכלה לבנות.

אם אתם חוקרים מתחילים בננוטכנולוגיה, או חברים במחקר המחשבים היכן להתחיל: זכרו שהדרך הזו לא תהיה מהירה, לא תהיה בודדת, ולא תהיה מישרה. הוא יהיה מוקף בשגיאות, בשיחות עם חוקרים, בדקויות קטנות שרק מאוחר יותר יתברר שהן חיוניות. אבל זה הדרך שבה משהו משנה באמת.